תרופות המעכבות רפמיצין ובכלל זה סירולימוס ואוורולימוס נמצאות בשימוש על מנת להפחית את השימוש במעכבי קלציניורין לאחר השתלת כבד. עם זאת, השוואות “ראש בראש” אקראיות של שתי תרופות אלו לא בוצעו עד כה.

בעבודה זו החוקרים העריכו את ההבדלים בין סירולימוס ואוורולימוס בהיבט הגנה כלייתית באנשים אשר עברו השתלת כבד. המחקר בוצע בתבנית פרוספקטיבית בהשתתפות מושתלי כבד אשר שינו את הטיפול שלהם מטקרולימוס לסירולימוס או אוורולימוס במרכז רפואי בודד בטאיוואן. החוקרים בחנו שינויים בקצב סינון גלומרולי משוער, N‐acetyl‐β‐D‐glucosaminidase בשתן, neutrophil gelatinase–associated lipocalin, 8‐hydroxy‐2′‐deoxyguanosine ו- transforming growth factor‐β1 במהלך השנה לאחר החלפת הטיפול בתוך כל קבוצת טיפול ובין שתי הקבוצות.

החוקרים מצאו כי ב-61 משתתפי המחקר לא נמצאו שינויים מובהקים סטטיסטים בקצב סינון גלומרולרי משוער בין שתי הקבוצות. בקרב מטופלים עם eGFR הקטן מ-60 מ”ל/דקה/1.73 מטר רבוע, ה-eGFR השתפר לאחר שישה חודשים ולאחר שנה לאחר החלפת הטיפול. N‐acetyl‐β‐D‐glucosaminidase בשתן פחת בקבוצת הסירולימוס ואוורולימוס לאחר שישה חודשים וההפחתה ב- neutrophil gelatinase–associated lipocalin הייתה מובהקת בקבוצת הסירולימוס. לא נמצא שינוי מובהק סטטיסטית בשאר התוצאים שנבדקו.

החוקרים מסכמים כי ההשפעה הכלייתית המגנה של שימוש במעכבי רפמיצין הינה משמעותית בקרב מושתלי כבד עם אי ספיקת כליות והינה דומה עבור סירולימוס ואוורולימוס לאחר שנה של טיפול. דרושים מחקרים נוספים על מנת להדגים את ההשפעה המגינה לטווח רחוק יותר.

מקור:

Tsai, K. et al. (2019) American College of Clinical Pharmacology
https://doi.org/10.1002/jcph.1334