במחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת British Journal of Pharmacology, החוקרים בחנו את ההשפעה של שתי מולקולות מסוג מתאנובקטין (Methanobactin), ARBM101 ו-MB-OB3b, על פינוי נחושת דרך דרכי המרה, במודל חולדות למחלת ווילסון, תוך שימוש בהדמיית PET/MRI עם נחושת רדיואקטיבית ⁶⁴Cu.
מחלת ווילסון נגרמת מהצטברות פתולוגית של נחושת, בעיקר בכבד ובמוח, בשל פגם גנטי בחלבון ATP7B. מתאנובקטינים הם פפטידים זעירים בעלי זיקה גבוהה לנחושת, אשר נבחנים כטיפול פוטנציאלי חדש למחלה. מטרת המחקר הייתה לבדוק האם מתן ARBM101 או MB-OB3b עשוי לשפר את הפרשת הנחושת דרך דרכי המרה בחולדות LPP החסרות את Atp7b (LPP Atp7b-/-), בהשוואה לפניצילאמין או תמיסת מלח.
החוקרים הזריקו ⁶⁴Cu ל-19 חולדות LPP ול-4 חולדות ביקורת הטרוזיגוטיות. לאחר הסריקה הראשונית שבוצעה כעבור שעה מההזרקה, קיבלו החולדות זריקה תוך-צפקית של תמיסת מלח, פניצילאמין, MB-OB3b או ARBM101, ולאחר מכן עברו סריקה נוספת כעבור 90 דקות, וסריקה סופית לאחר 24 שעות. חולדות הביקורת עברו את אותו פרוטוקול ללא התערבות תרופתית. רמות הנחושת נאמדו כאחוז מהמינון המוזרק (%ID) בכבד, בכליה ובאזור הבטן והאגן (מעיים ואיברים שאינם הכבד או הכליות).
מהממצאים עולה כי בתחילת הניסוי ריכוז הנחושת בכבד היה גבוה בכ-50% בחולדות LPP לעומת הביקורת, ולמרות שבחולדות הביקורת נצפתה הפרשה מרתית של הנחושת, היא נעדרה לחלוטין בחולדות LPP. לאחר מתן מתאנובקטין, אך לא לאחר פניצילאמין או תמיסת מלח, הופיעה תוך 10-15 דקות נחושת במעי הדק של חולדות LPP, עדות לחידוש הפינוי דרך המרה. לאחר 24 שעות, רמות הנחושת בכבד עלו בחולדות שקיבלו תמיסת מלח, פניצילאמין או MB-OB3b, אך ירדו בחולדות שקיבלו ARBM101, באופן שהתקרב לרמות התקינות.
החוקרים סיכמו כי מנה בודדת של מתאנובקטין שיחזרה את הפרשת הנחושת דרך המרה בחולדות החולות במחלת ווילסון, כאשר ARBM101 הייתה בולטת יותר בהשוואה ל-MB-OB3b. מאחר שלחולדות LPP חסר החלבון ATP7B, תיתכן מעורבות של מנגנוני הובלה חלופיים. למתאנובקטינים עשוי להיות תפקיד טיפולי חדשני במחלת ווילסון.
למקור:
