מטרת המחקר הייתה לנתח את המאפיינים הקליניים וגורמי הסיכון של היפופיבריגנוגנמיה המקושרת לטיגצקילין ולחקור האם צפופרזון\סולבקטאם בשילוב עם טיגציקלין מחמיר קואגולופתיות או היפופיברינוגנמיה.

זהו מחקר מסוג מקרה-בקרה רטרוספקטיבי אשר כלל מטופלים עם זיהום חמור או אשר טופלו עם טיגציקלין. המטופלים הוקצו לקבוצת ההיפופיברינגונמיה ((< 2.0 g/L) ולקבוצה עם רמות פיברינוגן נורמליות (≥ 2.0 g/L) על מנת להעריך את המאפיינים הקליניים של מטופלים עם היפופיברינוגנמיה המקושרת לטיגציקלין. המאפיינים של מטופלים אשר טופלו עם צפורזון\סולבקטם בקבוצת ההיפופיברינוגנמיה נותחו גם הם.

סך כולל של 127 מטופלים נכללו במחקר, 71 מטופלים הסובלים מ-היפופיברינגונמיה ו-56 מטופלים עם רמות פיבירנוגן נורמליות. היפופיברינגונמיה התפתחה בחציון של 6 ימים לאחר טיפול עם טיגציקלין ורמות הפיבירינוגן חזרו לנורמה בחציון של 3 ימים לאחר הפסקת הטיפול בטיגציקלין. בניתוח רב משתני של זיהום תוך בטני (p = 0.005), נמצא כי רמות הפיברינוגן בתחילת הטיפול עם טיגציקלין (p < 0.001),, מינון אחזקה (p = 0.039) ומשך הטיפול (p = 0.002) היו קשורים להיפופיברינוגנמיה. טיפול עם צפורזון\סולבקטם לא נקשר עם היפופיברינוגנמיה (p = 0.681), אבל מטופלים אשר טופלו עם צפורזון\סולבקטם היו בעלי שיעורי היארעות של קואגולופתיות (p = 0.009) ונזקקו ליותר מוצרי דם (p = 0.003) מאשר מטופלים אשר טופלו ללא צפורזון\סולבקטם.

לסיכום, היפופיברינוגנמיה המקושרת לטיגציקלין לרוב מתפתחת ביום השישי (4-8) של הטיפול עם טיגציקלין  ונקשרה גם עם זיהום תוך בטני, רמות פיברינוגן בתחילת הטיפול עם טיגציקלין, מינון אחזקה, ומשך הטיפול עם טיגציקלין אבל לא עם צפורזון\סולבקטם.

למקןר:

Juan Hu et al. (2020). European Journal of Clinical Pharmacology.

https://doi.org/10.1007/s00228-020-02860-w.

https://link.springer.com/article/10.1007%2Fs00228-020-02860-w