ציספלטין היא תרופה פוטנטית לטיפול בסרטן. היא נמצאת בשימוש נרחב לטיפול במספר גידולים סולידיים. יחד עם זאת, מטופלים סובלים מהיארעות גבוהה של נזק כלייתי כתוצאה משימוש בתרופה זו והדבר גורם לחוקרים לחפש אסטרטגיות חלופיות על מנת למנוע או לפחות לצמצם את הנפרוטוקסיות של ציספלטין. מטרת החוקרים במחקר הנוכחי הייתה לבצע סקירה שיטתית ולאחריה מטה-אנליזה במטרה לאתר ולהעריך תרכובות בעלות פעילות אנטי-סרטנית ובו בזמן עם פחות תופעות לוואי, אשר יכולות לספק הגנה מפני הנפרוטוקסיות של ציספלטין.

החוקרים כללו במחקר את כל המחקרים הקליניים מבוקרי האינבו שפורסמו עד דצמבר 2017 שעמדו בקריטריוני ההכללה. 22 מחקרים ענו על הקריטריונים ונכללו לצורך הפקת נתונים על מספר המטופלים, מנות הציספלטין והתרכובת המגנה שניתנו, נתונים איכותיים (אם הייתה פגיעה כלייתית חריפה) ונתונים כמותיים (קריאטינין בפלזמה, BUN, וקצב פינוי הקריאטינין) המעידים על תפקוד כלייתי. החוקרים חישבו את יחס הסיכויים או את ההבדל הממוצע (רווח בר סמך 95%) עבור כל אחד מהמשתנים ועבור כל מחקר וכל קבוצת מחקרים.

תוצאות המטה-אנליזה מראות שיש חוסר אחידות בין התכשירים שנבדקו בכל הנוגע להשפעה מגנה מפני נזק כלייתי. מבין כל התרכובות שנבדקו, רק למגנזיום סולפט וציסטון נמצאו השפעות מגנות. יחד עם זאת, דרושים מחקרים נוספים על מנת לאשש ממצאים אלה.

לסיכום, החוקרים מצאו כי טיפול במ”ג 1 של מגנזיום סולפט תוך ורידי עשוי להיות אסטרטגיה טובה למניעת נפרוטוקסיות של ציספלטין.

מקור:

 

Casanova, A.G., et al. (2020) European Journal of Clinical Pharmacology 76(1): 23
https://link.springer.com/article/10.1007/s00228-019-02771-5