במחקר זה החוקרים רצו להעריך את האינטראקציה הבין תרופתית שבין קרבדילול ללרקנידיפין ואת ההשפעה של מחלת כליות כרונית על שתי התרופות. במחקר נכללו מטופלים עם יתר לחץ דם, כאשר ל-8 מהם הייתה ברקע גם מחלת כליות כרונית מדרגות G3b עד G5י(GFR 12-38 מ”ל/דקה/1.73 מ”ר) וה-8 האחרים היו ללא מחלת כליות (ביקורת). המטופלים קיבלו 3 משטרי טיפול שונים – מנה פומית בודדת של קרבדילול 25 מ”ג, מנה בודדת של לרקנידיפין 20 מ”ג ומנה בודדת של קרבדילול 25 מ”ג + לרקנידיפין 20 מ”ג.

לאחר מכן החוקרים נטלו בדיקות דם מהמשתתפים במחקר והעריכו את השינויים בקצב הלב שלהם במשך עד 32 שעות (באמצעות פעילות מאומצת על ידי שימוש בקפיץ יד). החוקרים מצאו כי הפרמקו-קינטיקה של לרקנידיפין לא הייתה סלקטיבית לאננטיומרים ספציפיים ולא הושפעה מטיפול במקביל בקרבדילול או ממחלת כליות כרונית. לעומת זאת, הפרמקו-קינטיקה של קרבדילול הייתה סלקטיבית לאננטיומרים ספציפיים עם חשיפת פלזמה גבוהה יותר ל-קרבדילול (R)-(+) בקבוצת מחלת הכליות הכרונית (190.6 לעומת 98.9 נ”ג/שעה/מ”ל) וגם בקבוצת הביקורת  (103.5 לעומת 46 נ”ג/שעה/מ”ל).

עוד החוקרים ראו כי לרקנידיפין הגדיל את השטח שמתחת לגרף הריכוז ביחס לזמן של הקרבדילול (R)-(+) במטופלים עם מחלת כליות כרונית (190.6 לעומת 242 נ”ג/שעה/מ”ל), אך לא במטופלים בקבוצת הביקורת (103.5 לעומת 98.7 נ”ג/שעה/מ”ל).

מחלת כליות כרונית הגבירה את חשיפת הפלזמה (46 לעומת 98.9 נ”ג/שעה/מ”ל) ואת אפקט החשיפה המדורית (5.5 לעומת 20.9 נ”ג/שעה/מ”ל) לקרבדילול (S)-(-), ועל ידי כך הביאה לעיכוב בטא-אדרנרגי משמעותי יותר (10 לעומת 6.1 פעימות לדקה).

לסיכום, קיים צורך בטיטרציה של רמות קרבדילול במטופלים עם מחלת כליות כרונית עם GFR מוערך בקטגוריות G3b עד G5, עם מתן של לא יותר ממחצית מהמינון הניתן למטופלים עם תפקוד כלייתי תקין.

מקור:

Hanauer Schaab, E. et al. (2020) ACCP 60(1): 75-85
https://accp1.onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1002/jcph.1485