חולים עם דימום במערכת העיכול במהלך טיפול בנוגדי קרישה ו/או נוגדי טסיות מהווים אתגר קליני. מטרת החוקרים הייתה לקבוע את הסיכון להישנות הדימום, שכיחותו, ושכיחות אירועים וסקולריים ומוות בקרב חולים שטופלו בתרופות נוגדות טסיות ונוגדות קרישה ופיתחו דימום מג’ורי במערכת העיכול.

מדובר במחקר קוהורט תצפיתי על חולים שפיתחו דימומים במערכת העיכול במהלך טיפול בנוגדי טסיות ו/או נוגדי קרישה. נתונים הנוגעים לנטילת התרופות נאספו באופן פרוספקטיבי בעת אירועי הדימום. מודלים של רגרסיית קוקס שימשו להערכת הישנות הדימום, אירועים ווסקולריים ומוות.

החוקרים כללו במחקר 871 חולים (גיל ממוצע 78.9 ± 8.6 שנים), כאשר 38.9% השתמשו בנוגדי קרישה, 52.5% השתמשו בנוגדי טסיות ו 8.6% השתמשו בשתיהן. 93.1% הפסיקו את הטיפול לאחר דימום במערכת העיכול ו- 80.5% התחילו את הטיפול שוב תוך 7.6 ± 36.4 יום.

38.7% מהמשתתפים במחקר סבלו מדימום ממערכת העיכול העליונה, 46.7% סבלו מדימום ממערכת העיכול התחתונה וב -14.6% הדימומים במערכת העיכול היו ממקור לא ידוע. זמן המעקב החציוני היה 24.9 חודשים (טווח בין רבעוני 7.0-38.0). חידוש הטיפול היה קשור לסיכון גבוה יותר להשנות הדימום, סיכון נמוך יותר לאירועים איסכמיים או מוות וסיכון דומה לאירועים במערכת העיכול העליונה והתחתונה.

חידוש הטיפול פחות מ-7 ימים לאחר הדימום הראה דפוס דומה ללא הבדלים בשיעורי התמותה. שיעורי הישנות הדימום היו גבוהים יותר בקרב המטופלים שטופלו בנוגדי קרישה לעומת אלה שטופלו בנוגדי טסיות (138.0 לעומת 99.0 אירועים לכל 1000 שנות חולה), ומיקום הדימום היה זהה ב- 61.8% מהמקרים.

לסיכום, חידוש הטיפול התרופתי בנוגדי קרישה או נוגדי טסיות לאחר אירוע של דימום במערכת העיכול היה קשור לסיכון נמוך יותר לאירועים וסקולריים ומוות. לעומת זאת, חידוש הטיפול היה קשור לסיכון גבוה יותר להישנות הדימום. עם זאת, היתרונות של החידוש המוקדם של נוגדי הקרישה / נוגדי הטסיות עולים על הסיכונים הנלווים למערכת העיכול.

מקור:

Sostres C. et. al. (2019) Alimentary Pharmacology & Therapeutics.;50(8): 919-929
https://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/apt.15441