נכון להיום אין המלצה לבצע ניטור מעבדתי והתאמות מינון למטופלים המקבלים Rivaroxaban. עם זאת, בסיטואציות קליניות מסוימות, קיים צורך בהערכה של רמות Rivaroxaban.

מטרת המחקר הייתה לבדוק את השונות של Rivaroxaban בדם בין מטופלים ואצל אותו מטופל, בקרב מטופלים עם פרפור עליות (AF – Atrial fibrillation) ולבדוק את המתאם של התוצאות הללו עם התוצאים הקליניים.

במחקר נכללו 60 מטופלים עם AF המטופלים עם Rivaroxaban: מחצית מהמטופלים קיבלו מינון יומי של 20 מ”ג (R20) ומחצית מהמטופלים קיבלו מינון יומי של 15 מ”ג (R15). החוקרים אספו שלוש דגימות דם בנקודות השפל והשיא של ריכוז התרופה במרווחים של 6-8 שבועות. ריכוז ה- Rivaroxaban בדם נמדד באופן ישיר באמצעות LC-MS/MS (Liquid chromatography-tandem mass-spectrometry) ובאופן בלתי ישיר באמצעות anti-Xa עבור Rivaroxaban, זמן פרוטרומבין (PT – Prothrombin time) וזמן תרומבופלסטין חלקי (APTT- Activated partial thromboplastin time).

מטופלים בקבוצה שקיבלה מינון יומי של 15 מ”ג היו מבוגרים יותר (76 ± 6 בהשוואה ל- 71 ± 6), עם ערכי פינוי קריאטינין נמוכים יותר (60 ± 26 בהשוואה ל- 99 ± 32 מ”ל/דקה), ועם ציוני CHADS2 גבוהים יותר (2.5 ± 1.2 בהשוואה ל- 1.8 ± 1.3), כולם עם p<0.01, אך עם ריכוזי שפל דומים של Rivaroxaban, בהשוואה למטופלים שקיבלו מינון של 20 מ”ג.

החוקרים לא מצאו שונות מובהק במדידות אצל אותו מטופל בין ערכי השפל וערכי השיא של Rivaroxaban שנבדקו באמצעות LC-MS/MS, anti-Xa או PT. בנוסף, ערכי השפל של Rivaroxaban שנקבעו באמצעות LC-MS/MSי(48 ± 30 בהשוואה ל- 34 ± 26 , p=0.02) ו-anti-Xa, אך לא באמצעות PT ו-APTT, היו גבוהים יותר אצל מטופלים עם דימומים בהשוואה למטופלים ללא דימומים.

החוקרים הסיקו כי קיימת שונות משמעותית בין מטופלים עם AF, אך לא אצל אותו מטופל, ברמות השפל של Rivaroxaban. כמו כן, הם ראו כי הערכה של ריכוזי השפל של Rivaroxaban באמצעות LC-MS/MS או anti-Xa, אך לא באמצעות APTT או PT, עשויה לעזור לזהות מטופלים המצויים בסיכון גבוה יותר לדמם.

מקור:

Miklic, M. et al. (2019) European Journal of Clinical Pharmacology 75,8
https://link.springer.com/article/10.1007/s00228-019-02693-2