לאחר תקופה ממושכת שבה הפיבראטים נדחקו לשוליים בשיח הקרדיו-מטבולי, חזרתו של בזפיבראט (Bezafibrate) לשימוש בישראל מספקת הזדמנות לבחון מחדש את תפקידם של תרכובות אלו בטיפול בהיפרטריגליצרידמיה ובהפחתת סיכון קרדיווסקולרי. ההמלצות הקיימות מהאיגוד הקרדיולוגי האירופי (ESC) ומקורות נוספים מצביעות על כך שלמרות העדר השפעה על תמותה כוללת, לפיבראטים יש מקום ייחודי באוכלוסיות מסוימות, ובעיקר באלו עם טריגליצרידים גבוהים ו-HDL נמוך.

פיבראטים פועלים כאגוניסטים לרצפטור PPAR-α ומעודדים פירוק של ליפופרוטאינים עשירים בטריגליצרידים (TRL), כולל בצום ולאחר ארוחה. השפעתם המטבולית מתבטאת בירידה ממוצעת של כ־50% ברמות טריגליצרידים, ירידה של עד 20% ב-LDL-C ועלייה של עד 20% ב-HDL-C. עם זאת, לא כל התרכובות במשפחה זהות בהשפעתן, ובזפיבראט נחשב בעל פרופיל מטבולי מועדף ומינון חד-יומי נוח יחסית.

הנחיות ה־ESC ממליצות לשקול טיפול בפיבראטים במיוחד באנשים עם תסמונת מטבולית או סוכרת סוג 2, כאשר רמות הטריגליצרידים עולות מעל 2.3 מילימול/ליטר (200 מ”ג/ד”ל) יחד עם HDL נמוך. בקבוצה זו, יש ראיות לכך שהוספת פיבראט עשויה להפחית סיכון לאירועים קרדיווסקולריים, גם כאשר יש טיפול בסטטינים.

במטה-אנליזה רחבה שפורסמה ב-American Heart Journal וכללה מעל 36,000 משתתפים מ־10 מחקרים אקראיים מבוקרים, נמצא כי טיפול בפיבראטים הפחית את הסיכון לאוטם לבבי לא קטלני בכ־22%. הטיפול הביא גם לירידה של 8% ברמות הכולסטרול הכללי, 30% בטריגליצרידים ועלייה של 9% ב-HDL-C. אמנם לא הודגמה השפעה מובהקת על תמותה קרדיווסקולרית או שבץ, אך התרומה בהפחתת אוטם בלתי קטלני עשויה להיות משמעותית בפרקטיקה הקלינית, במיוחד באוכלוסיות בסיכון מוגבר.

מעבר לשיקולים קרדיווסקולריים, חשוב לזכור את מקומם של הפיבראטים גם בהקשר הגסטרואנטרולוגי. היפרטריגליצרידמיה נחשבת לגורם מוכר לדלקת לבלב חריפה (acute pancreatitis) ואף לדלקות לבלב חוזרות (recurrent acute pancreatitis), במיוחד כאשר רמות הטריגליצרידים עולות מעל 1,000 מ”ג/ד”ל. עם זאת, במקרים רבים גורם זה אינו מזוהה בזמן, דבר שעשוי לעכב את האבחנה והטיפול. שליטה מיטבית ברמות הטריגליצרידים חיונית למניעת ההישנויות. בסקירה עדכנית בנושא דלקת לבלב על רקע היפרטריגליצרידמיה, פיבראטים מומלצים כקו ראשון בטיפול התרופתי, בשילוב עם שינוי אורח חיים, איזון סוכרת, ירידה במשקל ולעיתים גם אינסולין או אפרזיס (apheresis) במצבים חמורים. לפי הממצאים, הסיכון לפתח דלקת לבלב קלה עומד על כ־5% ברמות טריגליצרידים של 1,000–2,000 מ”ג/ד”ל, אך מטפס ל־20% כאשר הרמות גבוהות יותר. יתרה מכך, לפיבראטים יש פוטנציאל טיפולי במחלת כבד שומני שאינו אלכוהולי (NAFLD) עקב יכולתם להפחית הצטברות שומן כבדי, דלקת ופיברוזיס. 

בסיכומו של דבר, חזרתו של בזפיבראט למדפים מסמנת עיתוי מתאים לריענון הידע הקיים בנוגע לשימוש בפיבראטים. כאשר הם נבחרים בקפידה, ניתן למנף את תרומתם להורדת טריגליצרידים, למניעת סיבוכים גסטרואנטרולוגיים חמורים ואף לצמצום סיכון לאירועים לבביים. כעת, כשהתרופה זמינה שוב, מומלץ לרופאים מכל התחומים – קרדיולוגים, רופאי משפחה, אנדוקרינולוגים וגסטרואנטרולוגים – לשקול את מקומה בארגז הכלים הטיפולי שלהם.

https://www.portailvasculaire.fr/sites/default/files/docs/2019_esc-eas_dyslipidemie_guidelines.pdf

https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0002870307005923?via%3Dihub

https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC3939000/?utm_source=chatgpt.com

https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC9232374/