במחקר פרה-קליני שפורסם לאחרונה בכתב העת British Journal of Pharmacology, החוקרים בחנו את ההבדלים בין זכרים לנקבות ברגישות להתפתחות פיברוזיס ריאתי (PF) ואת הקשר בין דלקת לבין תהליך הפיברוזיס במודל עכברי. זאת לאור העובדה שפיברוזיס ריאתי אידיופתי (IPF) הוא מחלת ריאות אינטרסטיציאלית כרונית ומתקדמת, הפוגעת בעיקר בגברים מבוגרים, ומשמשת מודל להבנת מחלות אינטרסטיציאליות דלקתיות העלולות להתפתח לפיברוזיס ריאתי.
החוקרים השתמשו בעכברי C57BL/6 זכרים ונקבות בוגרים, שטופלו ב-bleomycin בהזרקה תת-עורית שלוש פעמים בשבוע למשך 1-4 שבועות. לצורך הערכת התהליכים הדלקתיים והפיברוטיים בוצעו בדיקות RT-PCR, western blot ואימונוהיסטוכימיה, לצד ELISA, flow cytometry ו-mass spectrometry (UPLC-MS/MS).
מהממצאים עולה כי עכברים זכרים פיתחו פיברוזיס ריאתי חמור יותר בהשוואה לנקבות, עם רמות קולגן גבוהות יותר ושיפור במעבר האפיתל-מזנכימה הריאתי. בנוסף, בזכרים הודגמה חדירה מוקדמת של תאים דלקתיים, בעיקר נויטרופילים ומקרופאגים, בשלבים הראשונים של המחלה, ובהמשך אובדן משמעותי יותר של מבנה הריאה והחמרה בתהליך הפיברוטי. לעומת זאת, נקבות הדגימו דעיכה פיזיולוגית של הדלקת הריאתית לאחר שבועיים של טיפול ב-bleomycin. עוד נמצא כי בזכרים הפיברוזיס נקשר לעלייה במתווכים פרו-דלקתיים ופרו-פיברוטיים, בהם TGF-b ו-IL-1b, לצד ירידה בגורמים אנטי-דלקתיים ואנטי-פיברוטיים, בהם IFN-γ, miRNA-214-3p, miRNA-96-5p ו-PGE2, בעיקר בשלבים המוקדמים של המחלה. בנוסף, טיפול מקדים ב-pirfenidone הפחית את מאפייני הפיברוזיס באופן יעיל יותר בזכרים והשפיע על miRNA-214-3p ו-miRNA-96-5p האנטי-פיברוטיים.
החוקרים סיכמו כי למרות שהתהליך הדלקתי התרחש הן בזכרים והן בנקבות בשלבים המוקדמים של השראת פיברוזיס ריאתי, החמרה משמעותית של הפיברוזיס נצפתה רק בזכרים. בנוסף, pirfenidone הדגים פעילות טיפולית משמעותית יותר בזכרים, ממצא המדגיש את החשיבות של התאמת טיפול תרופתי לפי מין.
למקור:
