במחקר שהתפרסם בכתב העת British Journal of Pharmacology בחנו את המנגנון בו עיכוב רב-קינאז באמצעות פקסגרטיניב בשלב המוקדם והכרוני של טרשת נפוצה במודל עכבר משפיע על מהלך המחלה.

מסלולי איתות של FGF, VEGFR-2 ו-CSF1R משחקים תפקיד מרכזי בפתוגנזה של טרשת נפוצה (Multiple Sclerosis- MS). עיכוב סלקטיבי של FGFR באמצעות אינפיגרטיניב עבור אנצפלומיאליטיס אוטואימונית נסיונית (Experimental Autoimmune Encephalomyelitis EAE) מושרה על ידי MOG_35-55 מנע אירוע קליני ראשון וחמור ב-40% מהמקרים, כמו כן הודגמה ירידה בדלקת ובניוון העצבי וכן נצפתה העשרה של רהמיאלינציה. עיכוב רב-קינאז של FGFR1-3, CSFR ו-VEGFR-2 באמצעות פקסגרטיניב (המוכר בשם AZD4547) עשוי להיות יעיל יותר בהפחתת דלקת, ניוון עצבי ורהגנרציה במודל המחלה.

עכברים נקבות מזן C57BL/6J טופלו עם פקסגרטיניב (במינון של 6.25-12.5 מ”ג/ק”ג) במתן פומי או אינבו על פני 10 ימים החל מהחלת EAE (ניסוי מונע) או תחילת התסמינים (ניסוי דיכוי). ההשפעה על דלקת, ניוון עצבי ורהמיאלינציה נבחנו בשיא המחלה (יום 18/20 אחר ההזרקה) ובפאזה הכרונית של EAE (יום 41/42).

תוצאות המחקר הדגימו כי בניסוי המונע טיפול עם פקסגרטיניב במינון של 6.25-12.5 מ”ג/ק”ג מנע את האירוע הקליני הראשון והחמור ב-66.7% או 84.6%, בהתאמה. עכברים שטופלו עם פקסגרטיניב במינון של 12.5 מ”ג/ק”ג הראו מעט תסמינים בלבד בשלב הכרוני של EAE. בניסוי הדיכוי, טיפול עם פקסגרטיניב הביא להפחתה ארוכת טווח של תסמינים חמורים ב-91-100%. דלקת ודהמיאלינציה הופחתו וצפיפות אקסונלית, מספר אוליגודנדרוציטים ותאי אב שלהם ומספר תאי עצב שעברו רהמיאלינציה עלו בתגובה לשתי הגישות הטיפוליות.

מסקנת החוקרים היתה כי עיכוב רב-קינאז באמצעות פקסגרטיניב במינון נסבל היטב בבני אדם של 1 מ”ג/ק”ג עשוי להוות גישה טיפולית מבטיחה עבור הפחתת דלקת וניוון עצבי, עיכוב התקדמות המחלה ותמיכה ברהמיאלינציה.

למקור:

https://bpspubs.onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/bph.17341