TD היא הפרעה שמאופיינת בתנועות בלתי רצוניות. לרוב היא מתפתחת לאחר שימוש בתרופות אנטי־פסיכוטיות שחוסמות את קולטני הדופמין במוח, וגורמת סבל פיזי ונפשי רב למטופלים 

טרדיב דיסקינזיה  TD) –  (Tardive Dyskinesiaהיא הפרעה שמתאפיינת בתנועות בלתי רצוניות ובלתי נשלטות. היא עשויה להתפתח לאחר שימוש בתרופות אנטי־פסיכוטיות שחוסמות את קולטני הדופמין במוח – מוליך עצבי שמסייע לתאי המוח לתקשר ביניהם וחיוני גם בבקרה על מוטוריקה. ההשערה היא כי הפרעות נפשיות רבות נגרמות בשל אי-ויסות הדופמין במוח.

התרופות האנטי-פסיכוטיות – שמכונות גם  נוירולפטיות – ניתנות כטיפול בהפרעות נפשיות רבות, ובהן סכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה), דיכאון קליני, חרדה והפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), וגם להפרעות נוירולוגיות נוספות.

ישנם מספר סוגי תרופות אנטי-פסיכוטיות: העיקריות שבהן היא קבוצת הדור ראשון והשני. הדור הראשון, פותח בשנות ה-50 (ומכונה “טיפוסי”), והדור שני, פותח בשנות ה-80 (ומכונה “לא טיפוסי”). מקובל לחשוב כי השינוי מהדור הראשון לדור השני העלים את הופעת ה-TD, אך מחקרים לא תומכים בטענה זו. יתרה מכך, כניסת הדור השני הרחיבה את ההתוויות שעבורן ניתנות התרופות האנטי-פסיכוטיות, כך שבפועל יותר מטופלים נמצאים בסיכון לפתח TD. כך, ההפרעה נותרה בעיה משמעותית ונפוצה הקשורה כמעט לכל התרופות האנטי-פסיכוטיות.

מהם התסמינים?

TD – שעלולה להתפתח אף חודשים ושנים מנטילת התרופות ואף לאחר הפסקתה – מתבטאת בתנועות לא רצוניות של הפנים כגון מצמוצים, הבלטת לשון ועיוותים של השפתיים והלחיים, וגם בעיוותי צוואר, תנועות חסרי תכלית של הגפיים והקשתת הגו. חלק מהמטופלים עשויים לחוות תנועות מהירות ומטלטלות וחלק תנועות אטיות ומתפתלות של הידיים ו/ או הרגליים. כך, ההפרעה אשר פוגעת קשה בתפקוד היומיומי, עלולה לגרום להפרעות בדיבור, בבליעה, בלעיסה באכילה ובהליכה, וגם להוביל לבעיה חברתית, מבוכה וחרדה. התסמינים עלולים להימשך זמן רב ואף להחמיר לאחר הפסקת נטילת התרופות.

מהם גורמי הסיכון?

כאמור, התרופות האנטי־פסיכוטיות חוסמות קולטני דופמין וכך מפחיתות או מפסיקות הפרעות נפשיות, אך גם עלולות לגרום לתופעות לוואי מוטוריות ואחרות. לאחר חסימה ממושכת של קולטני הדופמין, עולה משמעותית רגישותם למוליך עצבי זה ולכן הם מגיבים בעוצמה גם לכמות קטנה שלו. גורמים שמגבירים את הסיכון לכך הם בין השאר: נטילת מינון גבוה של התרופות תקופה ממושכת (אם כי ההפרעה עלולה להתפתח גם לאחר נטילת מינון נמוך במשך תקופה קצרה), גיל מבוגר (55 ומעלה), המין הנשי (נשים שעברו את גיל המעבר פגיעות במיוחד), שימוש באלכוהול וסמים, ו-HIV/ איידס.

בהקשר לכך יש לציין כי לא כל הנוטלים תרופות אנטי-פסיכוטיות יפתחו TD. התופעה מתפתחת אצל כרבע מהנוטלים אותן. הסיכון עולה בעיקר בהתאם לתרופה הספציפית ומשך נטילתה. עם זאת, קשה מאוד לחזות אילו מטופלים יפתחו את המחלה וכאמור, רוב התרופות האנטי-פסיכוטיות עלולות לגרום לכך.

כיצד מאבחנים?

מטופלי תרופות אנטי-פסיכוטיות צריכים להיות במעקב קבוע, לבחון את הטיפול התרופתי לאורך זמן, ולדווח לרופא מיד כשמופיעים תסמינים מחשידים ל-TD. אבחון נכון וטיפול מוקדם משפרים את הפרוגנוזה של ההפרעה ואף עשויים למנוע אותה. כדי לאבחן TD רופא צריך לבחון את משך הנטילה (שאינו חייב להיות רציף), לזהות תנועות אופייניות בשני אזורי גוף או יותר, ולשלול מצבים אחרים שגם הם יכולים לגרום להן. הוא יכול להשתמש בסולם AIMS (Abnormal Involuntary Movement Scale) ובבדיקות לשלילת מצבים שדומים ל-TD, ובהן בדיקות מעבדה והדמיה כגון CT ו-MRI. אבחון TD יתקבל לרוב אצל אנשים שנטלו תרופות אנטי-פסיכוטיות במשך שלושה חודשים לפחות.

כיצד מטפלים?

הטיפול ב- TDמורכב כיוון שהפסקת הטיפול האנטי-פסיכוטי או הפחתת מינונו עלולות להחמיר את המצב הפסיכיאטרי של המטופל ולהוציא אותו מאיזון. בנוסף, הן עלולות דווקא להחמיר את עוצמת ה-TD (להגביר את התנועות הבלתי רצוניות). זאת עקב ירידה בחסימת קולטני הדופמין הסובלים מרגישות יתר לו. כך, באופן פרדוקסלי, דווקא העלאה במינון התרופות האנטי־פסיכוטיות יכולה להפחית זמנית את עוצמת ה- TD אך מדובר רק במיסוך של התנועות.  גישה זו בעייתית כיוון שהיא עלולה לגרום לתופעות לוואי קשות ואף מסכנות חיים. החלפת תרופות אנטי־פסיכוטיות מדור ראשון לדור שני עשויה להיות כיוון טיפולי, אך גם היא עלולה להוציא את ההפרעה הפסיכיאטרית מאיזון. בנוסף, נמצא כי רק ב-13% מהמקרים TD חולפת אחרי שינוי טיפול אנטי-פסיכוטי.

ניתן להבין אם כן כי טיפול מיטבי ב־TD הוא כזה שיכול לסייע בהפחתת התנועות, לא פוגע ביעילות הטיפול האנטי־פסיכוטי ולא גורם לתופעות לוואי קשות. טיפול שכזה עשוי להיות תרופת המרשם אוסטדו של חברת טבע, תרופה חדשה מקבוצת מעכבי VMAT2, שמסייעת בוויסות תפקוד הדופמין. על פי מחקרים, אוסטדו מאפשרת שליטה בסימפטומים ובכך מפחיתה משמעותית את התנועות הבלתי רצוניות.מטופלים שנטלו אותה אף יכלו להמשיך ליטול את תרופותיהם האנטי-פסיכוטיות ובכך לשמר את יציבותם הפסיכיאטרית.

בנוסף לפגיעה בתפקוד היומיומי, TD יכולה כאמור לגרום גם לבעיה חברתית ולפגוע באיכות החיים. אך אסור למטופלים ששוקלים להפסיק ליטול את תרופתם בגללה לעשות זאת על דעת עצמם (מה גם שתסמיני ה-TD עלולים כאמור להמשיך גם לאחר מכן ואף להחמיר), ואין מספיק ראיות על ההשפעה ארוכת הטווח של הפסקת טיפול אנטי-פסיכוטי. לכן על מטופלים אלו להתייעץ עם הרופא המטפל לגבי הטיפול התרופתי המתאים ועל ניהול מחלתם.

ולסיכום, מטופלים שנוטלים תרופות אנטי-פסיכוטיות וחוששים מהתפתחות TD צריכים להיות במעקב קבוע, להבין מרופאם אם התועלת שבתרופתם גדולה מהסיכון לפתח את ההפרעה, לשים לב אם מתפתחות תנועות לא רצוניות, למשל באזור הפה, הלשון, השפתיים או הלסת, ולדווח על כך מיד.

מכיוון שמדובר בהפרעה מתעתעת (שכן היא יכולה להידמות להפרעות ומחלות רבות שכוללות תנועות לא רצוניות חריגות), קשה לאבחנה מוקדם ובמדויק וכך עולה הסיכון להימשכותה ולפגיעה בתפקוד היומיומי ובאיכות החיים. כדי להפחית את הסיכון הזה או למנוע אותו, על הרופאים להכיר את ההפרעה, תסמיניה וגורמי הסיכון שלה, להשתמש בכלי איתור מהימנים ובקריטריונים לאבחון, להעריך בקביעות ושיטתיות את מטופליהם ולהעניק להם טיפול מתאים.