מטופלים שהחלו טיפול עם דיקלופנק במינון גבוה ואלו שהחלו טיפול במינון נמוך הראו עלייה דומה בסיכון הקרדיווסקולרי. מכאן, ניתן להסיק כי מינון הטיפול אינו משפיע על הסיכון הקרדיווסקולרי
במחקר שממצאיו פורסמו בכתב-העת ‘European heart journal – Cardiovascular pharmacotherapy’, מטרת החוקרים הייתה לבדוק האם קיים קשר בין מינון הטיפול עם דיקלופנק לבין השפעה קרדיווסקולרית.
לצורך כך, החוקרים אספו נתונים מתוך מרשם הבריאות בדנמרק וביצעו אמולציה של מחקר מטרה (target trial emulation), על מנת לערוך סדרה של 300 מחקרי עוקבה ארציים מהשנים 1996-2020, כאשר כל אחד מחקה את קריטריוני התכנון המחמירים של ניסוי קליני. בקריטריוני ההכללה עמדו מבוגרים ללא מרשמים אחרונים של נוגדי דלקת שאינם סטרואידים, ללא התוויות נגד (מחלות של מערכת העיכול, תרומבוציטופניה, או אי ספיקת לב), או מצבים הקשורים לדבקות נמוכה בטיפול (דמנציה או תחלואה פסיכיאטרית).
חולים שהחלו טיפול עם דיקלופנק הושוו ראש בראש לאלו שלא החלו טיפול זה, אך כן הגיעו לקבלת טיפול רפואי. ההשוואה כללה שימוש במינון משוער גבוה, של ≥150 מיליגרם ליום, לעומת מינון נמוך של <150 מיליגרם ליום. רגרסיית קוקס שימשה את החוקרים על מנת לחשב את יחס שיעורי ההיארעות (incidence rate ratio) של אירועים קרדיווסקולריים חמורים (MACE: major adverse cardiovascular events) תוך 30 יום לאחר התחלת הטיפול. כמו כן, החוקרים ערכו תקנון לגיל, מין, תקופה קלנדרית, תחלואה נלווית, טיפול תרופתי נלווה, ומצב סוציואקונומי.
מתוצאות החוקרים עולה כי בהשוואה למשתתפים שלא החלו את הטיפול (n = 3,789,617), חולים שהחלו טיפול עם דיקלופנק (n = 1,894,834) הראו שיעור MACE גבוה יותר ב- 50% לערך (יחס שיעורי ההיארעות, 1.53, רווח בר-סמך של 95% 1.43-1.63), המשקף יחס שיעורי ההיארעות של 1.54 (רווח בר-סמך של 95% 1.40-1.69) עבור אוטם שריר הלב, 1.29 (1.14-1.45) עבור שבץ איסכמי ו-1.92 (1.71-2.16) עבור תמותה לבבית. הסיכון המוגבר נצפה במרבית מצבי הכאב הכרוני, ובמיוחד כאב ראש (יחס שיעורי ההיארעות, 5.10, רווח בר-סמך של 95%, 1.46-17.85). העלייה בסיכון הייתה דומה בקרב אלו שהחלו טיפול עם דיקלופנק במינון גבוה (יחס שיעורי ההיארעות, 1.55, רווח בר-סמך של 95%, 1.40-1.71) ובקרב אלו שהחלו טיפול עם דיקלופנק במינון נמוך (יחס שיעורי ההיארעות, 1.52, 1.41-1.63), כפי שאושר באנליזת ראש-בראש (יחס שיעורי ההיארעות, 1.01, רווח בר-סמך של 95%, 0.90-1.12).
לסיכום, חולים שהחלו טיפול עם דיקלופנק במינון גבוה, וכן אלו שהחלו טיפול במינון נמוך, הראו באופן דומה עלייה בסיכון הקרדיווסקולרי. החוקרים מציינים כי ממצאיהם מספקים ראיות הסותרים את ההנחה כי טיפול עם דיקלופנק במינון נמוך אינו מהווה סיכון.
למקור:
