חולים מבוגרים הסובלים מפרפור פרוזדורים וקיבלו טיפול מניעתי עם NOAC במינון נמוך מהרגיל הראו סיכון מוגבר לפקקת ולתמותה בהשוואה לאלו שקיבלו את המינון המקובל

המחקר Edoxaban Low-Dose for Elder Care Atrial Fibrillation Patients (ELDERCARE-AF) הדגים כי טיפול עם אדוקסבן במינון נמוך מאוד (VLD) של 15 מיליגרם ליום היה יעיל יותר מאינבו במניעת שבץ או תסחיף סיסטמי, וזאת מבלי להגדיל באופן מובהק את הסיכון לדימום חמור.

במחקר שממצאיו פורסמו בכתב-העת ‘European Heart Journal – Cardiovascular Pharmacotherapy’ מטרת החוקרים הייתה להשוות את היעילות והבטיחות של non-vitamin K antagonist oral anticoagulants (NOACs) במינון נמוך מאוד [אדוקסבן 15 מיליגרם פעם ביום, דביגטרן 110 או 150 מיליגרם פעם ביום, אפיקסבן 2.5 מיליגרם פעם ביום, או ריברוקסבן 10 מיליגרם (ללא אבחנה של מחלת כליות כרונית) או <10 מיליגרם פעם ביום], לעומת מינון רגיל (RD) (אדוקסבן 60/30 מיליגרם פעם ביום או NOACs לפי המינון המקובל). ההשפעות נבדקו בקרב עוקבת עולם אמיתי של מטופלים מבוגרים המאובחנים עם פרפור פרוזדורים (AF), אוכלוסייה הדומה לזו של עוקבת ה- ELDERCARE-AF.

לצורך כך, החוקרים ערכו מחקר עוקבה רטרוספקטיבי, במסגרתו נאספו נתונים מתוך ה- Taiwan National Health Insurance Research Database (NHIRD). החוקרים זיהו 7,294 ו-4,151 חולי AF עוקבים בגילאי 80 ומעלה, עם ציון ≥2 ב- CHADS2 (congestive heart failure, hypertension, age 75 years or older, diabetes mellitus, previous stroke/transient ischemic attack (2 points) אשר עמדו בקריטריוני ההכללה (הדומים יחסית ל-ELDERCARE-AF) ונטלו NOACs במינון VLD או RD החל מה-1 ביוני 2012 עד ל- 31 בדצמבר 2019, בהתאמה.

החוקרים השתמשו ב- Propensity-score stabilized weighting (PSSW) לצורך איזון משתני לוואי בין קבוצות המחקר. המטופלים היו במעקב החל מהתאריך הראשון של קבלת מרשם ל-NOACs, ועד להופעה הראשונה של כל תוצא מחקרי, תמותה, או עד לתאריך הסיום של תקופת המחקר (31 בדצמבר 2020).

לאחר ביצוע PSSW, נמצא כי הטיפול עם VLD NOAC נקשר עם סיכון דומה לשבץ איסכמי/תסחיף סיסטמי ולדימום חמור. עם זאת, הטיפול נקשר עם סיכון גבוה יותר לאירועי גפיים חמורים (MALE: major adverse limb events) הדורשים רה-וסקולריזציה של הגף התחתון או קטיעת גפיים (יחס הסיכונים, 1.54, רווח בר-סמך של 95% 1.09-2.18; P = 0.014), תרומבואמבוליזם ורידי (יחס הסיכונים 3.75, רווח בר-סמך של 95% 1.56-8.97, P = 0.003) ושל תמותה מכל סיבה (יחס הסיכונים 1.21, רווח בר-סמך של 95% 1.15-1.29; P <0.001) בהשוואה ל- RD NOACs.

עוד עולה מתוצאות החוקרים כי VLD NOACs הובילו לתוצאים גרועים יותר במרבית ה- net clinical outcome (NCO). התוצאה העיקרית הייתה עקבית בהתבסס על  on-treatment analysis או תוך שימוש בתמותה כסיכון מתחרה. באופן כללי, ניתן לציין כי יתרון ה- NCOs עבור RD NOACs על פני VLD NOACs היה קבוע במרבית תתי-הקבוצות בסיכון גבוה, בהתאם לאנליזה הראשית (P for interaction > 0.05).

לסיכום, בחולי AF מבוגרים בסיכון גבוה הנמצאים בסיכון לדמם, הטיפול עם VLD NOACs נקשר עם סיכון גבוה יותר לאירועי פקקת עורקיים וורידיים, לתמותה, וכן לתוצאים המשולבים, בהשוואה לטיפול עם RD NOAC. עקב כך, החוקרים מציינים כי טיפול למניעת פקקת המבוסס על RD NOAC עדיף על פני VLD NOAC במרבית חולי ה- AF המבוגרים הנמצאים בסיכון מוגבר לדמם.

למקור:

https://doi.org/10.1093/ehjcvp/pvad058