רופאים בחדרי מיון ובתי חולים לעיתים קרובות בוחרים בנוגדי-קרישה לטיפול בתסחיף ריאתי חד על-רקע הנהוג במוסד הרפואי שלהם וניסיון קודם, ולא בהתאם לקווים המנחים. במאמר שפורסם בכתב העת JAMA Network Open מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש, מהן עולה כי מכשולים נפוצים בבחירת הטיפול כוללים העדר דעה מוצקה אודות יעילות נוגדי-קרישה וההשפעה של אינרציה טיפולית.
החוקרים השלימו ראיונות חצי-מובנים שכללו רופאים מרכזים לרפואה דחופה ורופאים במחלקות אשפוז ברחבי ארצות הברית בתקופה שבין תחילת פברואר ועד 3 ביוני בשנת 2024. מטרתם הייתה לזהות גורמים המעכבים ואלו המזרזים אימוץ של ההמלצות בקווים המנחים לטיפול נוגד-קרישה בחולים המאושפזים עם תסחיף ריאתי חד.
המחקר כלל 46 משתתפים (גיל חציוני של 43 שנים, 71.7% גברים), רובם היו רופאים שעבדו במחלקות לרפואה דחופה. המשתתפים נשאלו שאלות אודות הבחירה שלהם בנוגדי-קרישה, כמו גם באשר למכשולים וזרזים לבחירת נוגדי-קרישה. התשובות שלהם נותחו והחוקרים זיהו נושאים וגורמים משותפים שהשפיעו על הבחירה בנוגדי-קרישה.
מהנתונים עולה כי נשאלים רבים האמינו כי אין חשיבות רבה לבחירה שלהם בנוגדי-קרישה וסברו כי יעילות כל נוגדי-הקרישה דומה והסיכון זהה.
הבחירה של נוגד-קרישה אחד על-פני אחר יוחסה למומנטום הטיפול ותרבות מוסדית, עם השפעה של לחץ מצד עמיתים או העדפות של הצוות המטפל.
הגורמים שנקשרו עם גישת טיפול שהעדיפה מתן הפרין (Unfractionated Heparin) כללו את הסברה כי התרופה מתפנה מהר יותר והמחשבה כי מדובר בטיפול פוטנטי ויעיל יותר, בהשוואה להפרין במשקל מולקולרי נמוך (Low Molecular Weight Heparin) והבנה שגויה של חשיבותו במקרים בטיפולים מונחי-צנתר.
הגורם שנקשר עם גישת טיפול שהעדיפה מתן Low Molecular Weight Heparin הייתה הסבירה כי הפרין דרש משאבים רבים יותר מצד הצוות המטפל.
החוקרים מסכמים וכותבים כי למרות שלרופאים ידע רב אודות הפרמקולוגיה והסיכונים והיתרונות של טיפולים תרופתיים, לעיתים קרובות הם מתבססים על קבלת החלטות מהירה ומעשית בתנאי לחץ, בפרט בסביבה עמוסה של חדרי מיון.
למקור:
